ילדות ועליה לישראל
הורי – ינטה/יעל מבית קרסניאנסקי, בת להלל וחנה, ומאיר גרודז'ינסקי - התחתנו בפולין, שם היתה להם חנות גלידה. ב-2 באפריל 1934 נולדה אחותי חנה.
בשנת 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבו הוריי את פולין. הם חשו באנטישמיות והבינו שהמצב אינו טוב עבור היהודים, לכן החליטו
לנסוע לאחות של אמי שחיה בארגנטינה.
ב-26 באוגוסט 1939 אני נולדתי בעיר הבירה של ארגנטינה, בואנוס איירס.
בתחילת שנת 1941 עברנו לצ'ילה. אח של אמי, הדוד חוסה (טיו חוסה) גר שם והיה לו מפעל לייצור רהיטים וחנות גדולה לרהיטים. הוא הציע להוריי לעבור לצ'ילה והבטיח לעזור להם לפתוח חנות רהיטים שתמכור את רהיטי המפעל שלו.
המשפחה הצעירה של הוריי החלה להתאקלם בסנטיאגו, עד לפטירתו המפתיעה מאד של אבי. אבי עקר שן, ובעקבות זאת התפתחה אצלו דלקת שעברה לראש. מאחר שלא היו תרופות מתאימות, הוא נפטר. רופאת השיניים שעקרה לו את השן עמדה להינשא לדודי, טיו חוסה (יוסף), אך בעקבות מותו של אבי החתונה התבטלה. אמי הצעירה נשארה בצ'ילה עם שני ילדים קטנים: אני הייתי בן 3 ואחותי חנה בת 8.5 שנים בלבד. היא עבדה בחנות, אך מאחר שלא דיברה ספרדית טובה וגם לא הכירה את המנטליות, היא נקלעה לבעיות כלכליות קשות מאוד. בעקבות זאת, היא העבירה אותנו למשפחה אומנת אצל מנהל בית הספר היהודי, ד"ר אהרון יואל. חנה ואני עברנו לגור איתו, עם אשתו לאה, שתי בנותיהם ובנו נחום, מהנישואים הראשונים. יחד אתנו חי בביתם גם אברהם שטיינברג. כולנו למדנו בבית הספר היהודי שד"ר יואל ניהל.
ד"ר יואל עלה לישראל מגרמניה, ומישראל הוא נשלח לצ'ילה כדי להקים בית ספר לילדי היהודים שברחו מאירופה. המטרה היתה שהילדים האלה ילמדו עברית וספרדית, כדי שיוכשרו לעלות לארץ. לימים, הוא הקים וניהל את בית הספר ופנימיית כנות.
לאה, אשתו, היתה מאוד קשה כלפינו. כשאמא היתה מגיעה ומביאה לנו ממתקים, היא היתה לוקחת אותם מאתנו, כמו גם את המתנות שקיבלנו. לחנה אחותי היה קשה מאד לחיות ללא אימא, ואחרי שנתיים חזרנו לחיות איתה. בגלל מצבנו הכלכלי הקשה, חלקנו דירה עם משפחת שטיינברג. שכרנו שני חדרים מאחורי חנות בשר. לכל משפחה היה חדר משלה, אבל השירותים והמקלחת היו משותפים, גם עם עובדי החנות. לימים, עברנו לדירה ברחוב סראנו, שם היו שני בתי כנסת, ואבא של אברהם שטיינברג היה מגיע בשבת כדי לקחת אותי איתו לבית הכנסת.
אימי החליטה לשלוח אותי ואת אחותי לשתי אחיותיה - יונה וציפורה, ולאחיה – חיים, שחיו בישראל. אני הייתי בן 10 ואחותי חנה כבת 15.5. עלינו לאניית "אנטוניו אוסו דה מארה" שיצאה ב-24 בינואר 1950 מ"ואל פראיזו" שבצ'ילה והפליגה במשך חודש ימים עד לגנואה שבאיטליה. מגנואה נסענו ברכבת לונציה, ומשם הפלגנו באנייה "אבצייה" לנמל חיפה. הגענו לישראל ב-7 במרץ 1950.
לשמחתנו, השכנים שלנו מצ'ילה, משפחת ליבס, הפליגו יחד אתנו והשגיחו עלינו במשך כל המסע הקשה. חנה, אחותי, דאגה לי כל כך. הייתי כבן 10, והיא נערה יפה, עיניים כחולות שיער חום בהיר. שנינו כאבנו את הפרידה מאמא.
הגענו לחיפה בשעת אחר הצהריים, ונסענו לתל אביב. כבר בערב הראשון הפרידו בינינו: חנה ישנה אצל דודה ציפורה ואני אצל דוד חיים. למחרת שנינו נשלחנו לפנימיות – אני לפנימיית הדסים וחנה לפנימיית כנות.
בדיעבד, מסתבר שאימי לא ידעה שמפרידים בינינו. זו היתה החלטה כואבת של הדודים שליוותה אותי ואת חנה בכל חיינו. כשנה לאחר מכן, אמא הגיעה לישראל.
