הדסים
פנימיית הדסים היתה הבית שלי, שם גדלתי וחונכתי, ואליה הגיעו ילדים כמוני, שעלו לארץ ללא עורף משפחתי. למדנו בבית הספר וגרנו בפנימיה. בכיתה שלנו היו ילדים ניצולי שואה, ילדים של דיפלומטים שהוריהם לא לקחו אותם לשליחותם וגם ילדים מהאזור שלמדו איתנו בכיתה אבל לא חיו איתנו בפנימייה.
המורים והמדריכים שלנו היו בשבילנו אמא ואבא, סבא וסבתא. ואנחנו היינו אחד לשני אח ואחות, חבר ומשפחה.
כינו אותי צ'ילה, כי עליתי לארץ מצ'ילה. כששיחקנו בגו'לים (גולות) החזקתי אותם באופן שונה ממה שהיה נהוג בארץ, ובכל פעם ניסו להסביר לי שאני לא אוחז בהם נכון. כשניסו לדבר איתי ושאלו אותי כל מיני שאלות, בגלל שלא הבנתי עברית, כל הזמן עניתי להם צ'ילה, צ'ילה, צ'ילה... כך נטבע השם שלי.
בגיל 11 התחלתי לעבוד בכל העבודות בהדסים: בלול, ברפת, בדיר, בחדר האוכל, בחשמלייה, בפרדס וכסדרן עבודה. בנוסף, לפני ארוחת הבוקר בשבת היינו הולכים לעבוד בכל עבודות החקלאות במושבים הסמוכים, כדי להרוויח כסף.
באותם הזמנים, בכל קיץ וולטר פרנקל היה עושה קייטנות בהדסים. רציתי לעבוד אצלו כדי לממן את השהות שלי בהדסים, וגם כדי שיהיה לי קצת דמי כיס. הוא לא רצה להעסיק אותי. מדי ערב הוא היה עושה מפגש על הדשא. כדי לגרום לו להעסיק אותי כחשמלאי, למדתי לשים בכוונה מטבע בתוך האהיל שיגרום לקצר. ואז שילם לי כדי שאחזיר את חשמל ואתקן את הבעייה.
בנוסף, לגדעון אריאל (החבר הכי טוב שלי) ולי היה הסכם עם מנהל המחסנים בהדסים: שאנחנו פורקים כל משאית שמגיעה להדסים ומקבלים כמה גרושים. כך היינו מרוויחים את דמי הכיס שלנו.
כשהייתי בכיתה ח' נבחרתי כיו"ר מועצת התלמידים. הייתי הראשון להיבחר. מתוקף תפקידי הייתי חייב להשתתף בכל פעילות תרבותית שהתקיימה בהדסים: מקהלה, הצגה... בהצגות תמיד היו נותנים לי את התפקיד של שוטר, חייל או שומר. גילה אלמגור, שהיתה איתי באותה הקבוצה בהדסים, תמיד היתה מקבלת את התפקיד ראשי.
במלחמת סיני, בשנת 1956, גייסו את מרבית המורים והעובדים של פנימיית הדסים. מנהל הדסים דאז, ירמיהו שפירא ז"ל, פנה אליי וביקש ממני להיות סדרן עבודה ראשי. מילאתי את התפקיד הזה מגיל 16 ועד שהתגייסתי לצבא, וקיבלתי בעבורו תשלום שמימן את שהותי בהדסים.
בכל יום עבדתי ולמדתי לפי הנוהל של כפר הנוער - עבודה במשך 3 שעות ולאחר מכן לימודים. בנוסף, עבדתי כסדרן עבודה ומדריך מחליף, בכל פעם בכיתה אחרת.
הייתי שותף לסוד עם גדעון אריאל, שהגיע לכפר הנוער כחצי שנה אחריי והיה החבר הכי טוב שלי. הוא סיפר שאבא שלו גר בתל-אביב ושאמו נפטרה.
יום אחד הלכתי למשרדי הפנימייה וראיתי אישה עם עגלה ובה תינוקת. רצתי אליה כדי להושיט לה עזרה. היא אמרה לי שהיא אמא של גדעון אריאל. זה לא היה הגיוני, כי ידעתי שאמא שלו מתה. בכל זאת, הובלתי אותה לקבוצה שלנו ביקשתי שתמתין עד שאבדוק היכן גדעון. הלכתי לחדר המשותף שלנו, נכנסתי, סגרתי מאחורי את הדלת ושאלתי אותו: "איפה אבא שלך גר?". "בתל-אביב", הוא ענה לי. "ואיפה אמא?". -"אמא מתה!" סיפרתי לו שאמא שלו כאן, מחכה לו. הוא לקח את ידי וביקש שאשבע שלא אגלה לאף אחד שיש לו אמא. לימים, גילינו שאמא שלו היתה במוסד לתשושי נפש בחיפה.
שנים רבות לאחר מכן, כשאני כבר הייתי נשוי עם ילדים, קיבלתי שיחת טלפון שבה שאלו אותי האם אני הלל גרודז'ינסקי שהכינוי שלו בהדסים היה צ'ילה, והאם אני מכיר את גדעון אריאל. האדם ששוחח עימי סיפר שלגדעון יש אחות שגרה בתל-אביב.
נסעתי לתל-אבי כדי להיפגש עם אותו אדם, וסיפרתי לו על גדעון שגר בארה"ב, ושהוא דוקטור בתחום הספורט ומאוד מצליח. במפגש הזה הבנתי שלאמא של גדעון היה רומן עם מהנדס העיר תל-אביב ושיש לו אחות למחצה, זו שראינו בעגלה בהדסים. אמא של גדעון נפטרה והשאירה לו ירושה קטנה שצריכה להתחלק בין שני ילדיה. גדעון הגיע לארץ והכיר את אחותו ניצה שגדלה במוסדות של ויצ"ו בבית יתומים בתל-אביב. אביה הביולוגי חיפש אותה ואימץ אותה. אבא של גדעון הכיר אותה. את הסוד הזה שמרתי עד לכנס של הכיתה שלנו, שהתקיים בשנת 2006.
בבוקר הכנס הגיעו לראיין את גדעון מעיתון הארץ. זו היתה הפעם ראשונה שהוצאנו לאור את הסוד שלנו, את הסוד של המשפחה של החבר הכי טוב שלי.
לשמחתי, עד היום ניצה וגדעון בקשרים מאוד טובים.
_j.jpg)
כנס של הדסים
בסוף שנת 2005 גדעון אריאל הגיע לארץ. בכל פעם שהוא היה מגיע, הקדשנו המון זמן איכות למפגשים עם חברים מהדסים. נפגשנו עם ד"ר אורי מילשטיין, בן כיתתנו. באותה השנה החלטנו לקיים כנס כיתה, וגדעון החליט שהוא יממן אותו.
נוסף על הכנס, גדעון רצה שנוציא גם ספר על החיים בהדסים, שיתמקד בעיקר במחזור ו', המחזור שלנו. במשך כשנה עמלתי יחד עם חבריי - בנות ובני הכיתה, על מנת לארגן את הכנס. שכרנו מארגנת אירועים מקצועית שטיפלה בכל ההפקה.
בשנת 2006 התקיים הכנס במלון דן אכדיה בהרצליה. הוזמנו אליו 163 מוזמנים - כל בני הכיתה והמורים שנותרו אז עדיין בחיים, כמה חברים ממחזור מעלינו וממחזור מתחתינו, שהיו חברים שלנו בילדות... כולם הגיעו והיה ערב מרגש מאד!
בכנס הוצגה מצגת תמונות מהעבר ומהווה, מקהלה שרה, ריקוד עם משותף, ברכות של המורים ושל התלמידים.
לכבודו גם יצא לאור הספר "על מה חלמנו", והחוברת "הדסים היה הבית".
בעקבות הכנס התגבשה מחדש הכיתה, ועד היום אנחנו נפגשים אחד עם
השני.
